במקרה שאדם נוסע בליל חנוכה ממקום למקום – היכן הוא צריך להדליק את הנרות? מהי ההגדרה של "בית" לעניין חנוכה? היכן צריך להדליק נרות תלמיד ישיבה? 

 

נושא המאמר הוא מקום ההדלקה, כאשר אין הכוונה למקום הספציפי בבית בו צריך להדליק, אלא הכוונה היא למצב שאדם נמצא בכמה מקומות באותו לילה – והשאלה הנשאלת היא: היכן עליו להדליק את נרות החנוכה.

ככלל, אדם צריך להדליק את נרות החנוכה בבית שהוא נמצא בו.

 מתוך כך עולות שתי שאלות:

  1. האם צריכים להיות למקום ההדלקה גדרי 'בית'?
  2. האם מדובר דווקא בבית של המדליק, או שיש מצבים בהם אפשר להדליק בבית שאיננו ביתו של האדם המדליק?

בנוגע לשאלה הראשונה נחלקו הרב שלמה זלמן אויערבאך וה"ציץ אליעזר". הרב אויערבאך, באחד מפסקיו, מדבר על מקום ההדלקה. הוא מדבר על שני עניינים: הראשון, שיהיה הבית של המדליק, והשני, שלמקום בו הוא מדליק יהיו גדרים של בית, ולכן, מי שהדליק ברשות הרבים, או במקום עם מחיצות אבל לא מקורה – לא יצא ידי חובתו. יש פה מעין הרחבה של הדין של נר איש וביתו, כאשר משמעות המילה ביתו איננה רק משפחתו, אלא ביתו ממש. ה"ציץ אליעזר" בחלק טו' בסימן כג' חולק וטוען שגם אם הדליק בשדה פתוח – יצא ידי חובה. כמובן שגם לדעת ה"ציץ אליעזר" צריך שאותו אדם יהיה בשדה באותו לילה, וזהו מקומו לאותו לילה, אך אם הדליק סתם ברשות הרבים או אפילו בבית הכנסת ולא נשאר שם – ברור שלא יצא.

לגבי השאלה השניה, צריך לבחון מספר מצבים. כאשר אדם נמצא בביתו – שם הוא אוכל ושם הוא ישן, הדין הוא פשוט שצריך להדליק בביתו. אך מה הדין אם הוא אוכל במקום אחד וישן במקום אחר?

ה"שולחן ערוך" בסימן תרע"ז בסעיף א' פוסק:

"אכסנאי, שאין מדליקין עליו בביתו, צריך לתת פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בשמן של נר חנוכה. ואם יש לו פתח פתוח לעצמו – צריך להדליק בפתחו, אף על פי שאותו בית אינו מיוחד אלא לשֵנה, והוא אוכל על שולחן בעל הבית."

ה"שולחן ערוך" פוסק שמקום השינה חשוב יותר לעניין ההדלקה ולכן ידליק במקום שישן בו.

הרמ"א, לעומת זאת, כותב:

"ויש אומרים, דבזמן הזה שמדליקים בפנים ממש – ידליק במקום שאוכל, וכן נהגו."

לכאורה נראה שיש פה מחלוקת בין ה"שולחן ערוך" לרמ"א באיזה מקום ידליק, אך ה"משנה ברורה" סובר שבעצם אין מחלוקת:

"ועין באחרונים שכתבו דגם הדעה הראשונה מודה בזמן הזה, דכיון שמדליקין בפנים ליכא חשדא מעוברים ושבים, אלא מבני הבית, והם יודעים שמדליק במקום שאוכל או שמשתתף עם בעל הבית שם."

ה"משנה ברורה" טוען שה"שולחן ערוך" סובר שבימינו הדין הוא שצריך להדליק במקום בו הוא אוכל, כי זהו המקום העיקרי, וכל הסיבה שפסק שצריך להדליק במקום שישן בו היא סיבה צדדית, והיום כבר לא צריך לחשוש לה. 

האם הדין הזה נכון לכל אדם? גם לאדם שאוכל בבית של אחרים אבל ישן בביתו שלו? ממשיך ה"משנה ברורה" וכותב בסעיף קטן יב':

"ודוקא לענין אכסנאי הנזכר לעיל שאין ביתו אצלו… אבל מי שסועד אצל חברו באקראי, ויש לו שם בית באותו העיר, צריך לילך לביתו להדליק שם נר חנוכה."

כל הדין של קדימות מקום האכילה הוא דווקא באכסנאי, שלגביו מקום האכילה ומקום הלינה מוגדרים כמקומות עראי, אבל אם אדם אוכל במקום עראי, וישן בביתו הקבוע – ודאי שצריך לילך ולהדליק בביתו. ייתכן שאם אותו אדם הדליק במקום שאכל – לא יצא ידי חובה.

ה"אגרות משה" כותב בעניין הזה, שאם יש אדם שאוכל באופן קבוע ביום מסויים במקום מסויים – יכול להדליק שם אפילו אם הולך לישון בביתו, כי אותו מקום מוגדר כמקומו הקבוע.

כאן המקום להעיר שכל מה שאמרנו עד כה, נאמר במקרה של חדר אוכל פרטי, אבל , בחדר אוכל כללי כמו בישיבה או במלון, חדר האכל לא שייך לו או למארחו, ולכן הדין הוא שידליק בחדרו.

היכן הוא המקור לכל הדין הזה?

הגמרא מדברת על הדין של אכסנאי שצריך להשתתף בפרוטה, אלא אם כן אשתו מדלקת עליו בביתו.

מה הדין אם בכל זאת הוא רוצה להדליק למרות שאשתו מדלקת עליו בביתו?

"תרומת הדשן" סובר שהוא יכול להדליק מדין מהדרין. אמנם אשתו מוציאה אותו ידי חובה, אבל הוא יכול להדר ולהדליק.

ה"בית יוסף" חולק ואומר שאין הוא רשאי להדליק כיוון שכבר יצא ידי חובתו.

ה"משנה ברורה" מביא את המחלוקת הזו וכותב שישנם מפוסקי אשכנז שפסקו כ"בית יוסף" שאסור לו להדליק. ופה נשאלת השאלה מהי סברתם? לדעת הספרדים זה מובן כי הגדרת מהדרין לשיטתם היא שרק בעל הבית מדליק, אבל לשיטת האשכנזים שכל אחד מבני הבית מדליק, מה הסברא לומר שכיוון שאשתו מדלקת עליו, אין הוא יכול להדר ולהדליק בעצמו?

נראה לומר, שדין המהדרין הוא רק כאשר האדם בביתו שלו, אבל כאשר הוא אורח – עדיף שיצא בהדלקת אשתו שמדליקה בביתו הקבוע מאשר שידליק בבית מארחו. ואכן כך פוסק ה"משנה ברורה" בסעיף קטן טז':

"ויש מן הפוסקים שסוברין, אחרי דחכמינו ז"ל פטרוהו על ידי הדלקת אשתו, לא כל כמיניה לומר איני רוצה לצאת בשל אשתי, וידליק בלא ברכה. והנה, אף דודאי אין למחות ביד הנוהגין לברך אחרי דהרבה אחרונים הסכימו לברך, מכל מקום טוב יותר להדר לשמוע הברכות מפי אחר ויענה אמן וידליק נרותיו…"

 

הלכה למעשה:

אם יש אדם שלגביו שני המקומות הם ארעי – עדיף להדליק במקום בו הוא אוכל.

אם אדם מתארח רק לאכילה, ולאחר מכן הוא הולך לישון בביתו – ודאי שידליק בביתו.

מה דין אדם הנמצא בישיבה?

 את הישיבה ניתן להגדיר כביתו הקבוע של האדם, שכן יש לו זכויות שימוש בחדרו. ולכן, אם מישהו מוזמן לארוחה אצל מישהו אחר – עדיף שידליק בחדרו ולא במקום האכילה, כי חדרו הוא הבית הקבוע שלו. כמובן, שאם הדבר אפשרי, ידליק בחדרו בזמן ההדלקה לפני הליכתו למקום האחר. אמנם, לאדם בישיבה – גם בית הוריו נחשב לו כבית של קבע, ובעצם יש לו שני בתים של קבע, ולכן, אם הלך לאכול אצל הוריו, אפילו שחוזר לישון בישיבה – יכול להדליק בבית הוריו. וכן הדין להיפך: אם אדם נמצא בישיבה בזמן ההדלקה, והוא מתכנן ליסוע לבית הוריו יותר מאוחר – יכול להדליק בישיבה. כמובן שבמצב שהוא יגיע מאוחר לבית הוריו – עדיף שידליק בזמן ההדלקה בישיבה.

חייל בצבא – מעמדו דומה, כיון  שהצבא נחשב לביתו הקבוע שהרי מספק לו את הביגוד, את האוכל וכו', למרות שיש לו עוד בית של קבע – בית הוריו.

במקרה של אדם שנסע להתארח בשבת, ובמוצאי שבת הוא חוזר לישיבה, הוא בעצם יוצא ממקום ארעי ומגיע למקום של קבע, ולכן, אם יכול לחזור לפני שכלתה רגל מן השוק – עדיף שידליק בישיבה, ואם לא יספיק – עדיף שידליק בזמן במקום שהתארח.

לסיכום: לכתחילה – מצוַת ההדלקה היא בביתו של האדם, אף אם הוא בית ארעי. אבל אם יש אפשרות לבחור בין בית ארעי לבית של קבע – צריך להדליק בבית של קבע. כל זאת אם הוא נמצא שם בזמן ההדלקה.

נסיים בחידוש של הרב שלמה זלמן אויערבאך המבאר את עומקו של העניין: אם אדם מדליק במקום ארעי – צריך להישאר שם כשיעור הזמן שצריך הנר לדלוק, כי אם הולך ישר אחרי שהדליק, אז הנרות בעצם דולקים במקום שאין לו זיקה כלל לזה שהדליק אותם, ולכן לא קיים את המצווה. דומה הדבר לאדם שהדליק נרות ומיד כבו. אמנם ההלכה היא ש"כבתה – אין זקוק לה", אבל כל זה בדיעבד, ולכתחילה צריך שיניח במקום שלא יכבה, ובמקביל, צריך שישאר כשיעור זמן שצריך הנר לדלוק, במידה והדליק שלא בביתו הקבוע.