האם חייל חייב להפריש מעשר כספים ממשכורתו הצבאית? מאמר זה דן ביסוד חיוב מעשר כספים – אם כחלק מחובת מצוות צדקה, או כמצווה נפרדת, וכן בשאלה מתי חל חיוב זה, והאם הוא חל על משכורתו הצבאית של החייל. בסופו מביא מאמר זה גם פסיקה מעשית בשאלה הנ"ל.

 

 

איתא במסכת תענית סוף דף ח:  – "אמר ר' יוחנן מאי דכתיב עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר".

התוספות שם הביאו מקור מן הספרי על אתר: "יעשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה' – אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, ריבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מניין ת"ל 'את כל' ".

דרשה זו המובאת בתוספות, שהיא המקור המחייב ביותר בעניין מעשר כספים, אינה מצויה בספרי שבידינו.  ייתכן שגם בידי הרמב"ם וראשונים אחרים לא הייתה, ולכן חובת מעשר כספים אינה מוזכרת בדבריהם.  לפני שנדון בשאלת המשכורת הצבאית, נזכיר בקצרה את השיטות השונות ביחס לחיוב מע"כ.

גם הילקוט שמעוני על אתר, בפרשת ראה, דורש פסוק זה למעשר כספים, וז"ל: "עשר תעשר – עשר שלא תחסר, עשר שתתעשר, אמר הקב"ה עשר את שלי ואני מעשר את שלך, אמר רבי אבא רמז לפרגמוטוטין ולמפרשי ימים שיהו מוציאין אחד מעשרה לעמלי תורה.  תבואת זרעך היוצא השדה אם זכיתם סוף שאתם יוצאים לזרוע ואם לא סוף שהיוצא השדה מתגרה בכם ואיזה זה עשיו הרשע… איש שדה".
הילקוט מביא את הלימוד של התוספות בשני הבדלים:  ראשית, לא מדובר כאן על לימוד גמור, אלא על "רמז".  שנית, מדובר כאן על עמלי תורה ולא על צדקה במובנה הרגיל.  ניתן לכאורה לומר שרמז זה נאמר דווקא ליורדי ים, שכנראה אינם לנים בעומקה של הלכה, ולכן עליהם להשתתף בהחזקתה, בחינת יששכר וזבולון.  לפי הבנה זו, בוודאי שאין כאן שום לימוד לעניין מעשר כספים.  ברם, גם אם נאמר שיורדי הים הם דוגמא בלבד והרמז הוא כללי (קשה לראות בפסוק עצמו רמז ליורדי הים), עדיין מדובר ברמז בלבד ולא בחובה גמורה.

אחרונים רבים אכן נקטו בשיטת הב"ח (יו"ד סי' של"א), הסובר שאין חובה להפריש מעשר כספים וזו היא מידת חסידות בלבד.  הט"ז (שם אות ל"ב) חלק על הב"ח וראה זאת כחובה גמורה.  מאחר שהט"ז מביא שם את פרטי הלכות מעשר עני משמע שראה דין זה כלימוד ממעשר עני, כפי שמובא בתוספות.  יש שהבינו בדבריו שמדובר על דין דאורייתא, ויש שהבינו שמדובר מדרבנן, ואכמ"ל (ועיין ציץ אליעזר, ח"ט ס' א' המביא את הדעות השונות בעניין).

למעשה, רוב האחרונים נוקטים שיש להפריש מעשר כספים, וז"ל הספר "דיני ממונות":
"חייב אדם להפריש מעשר מהכנסותיו הכספיות.  לסברת רוב הפוסקים החיוב מדרבנן ויש אומרים שהוא מהתורה, ויש אומרים שהחיוב הוא מהמנהג".

אפשר אולי לפקפק בשאלת הרוב שלדעתו סוברים שהחיוב מדרבנן, אולם עצם המנהג הוא בוודאי מנהג שפשט בציבור, וכל הפוסקים רואים זאת כמנהג מחייב.

בסיום קטע זה אזכיר שהרמב"ם בתחילת הל' מתנות עניים מונה שלוש עשרה מצוות, חלקן עשה וחלקן לא תעשה.  מצוות העשה היחידה שאנו מקיימים היא מצוות צדקה.  ברור שבמצב כזה עלינו להקפיד במשנה זהירות בבואנו לקיים מצווה זו.
לאחר שהבאנו בראשי פרקים את השיטות לגבי החיוב במעשר כספים, עלינו לבדוק את היחס שבין חיוב זה למצוות צדקה.

הרמב"ם בהל' מתנות עניים (פרק ז' הל' ה) מתייחס לשיעור נתינת צדקה, וכך כותב הוא שם: "וכמה?  עד חמישית נכסיו מצווה מן המובחר, ואחד מעשרה מנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה.  ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה".

האם ניתן להסיק מכאן שמעשר כספים זו מידה בינונית?  לא!  הרמב"ם לא עסק בהפרשה קבועה מההכנסות, אלא במצוות צדקה המזדמנת לאדם כאשר בא לפניו עני ומבקש ממנו להחיותו.  במצב כזה, הרי שחובת הצדקה היא מדאורייתא, והמעלים עיניו עובר ב"לא תאמץ את לבבך".  זאת ועוד, מהרמב"ם משמע שבמקרה כזה אם יד הנותן משגת, עליו לתת לעני די מחסורו (אפילו יותר מחומש, למרות תקנת אושא), ורק כאשר אין ידו משגת יסתפק בשיעורים הנ"ל.  מהטור (ס' רמ"ט) משמע שבכל מקרה לא ייתן יותר מחומש, ואכמ"ל.

הבדל נוסף בין מעשר כספים למצוות צדקה ניתן למצוא במה שנוגע לייעודו ולשימושו של הכסף המופרש.  הרמ"א (ס' רמ"ט סע' א') כותב: "ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצווה כגון נרות לבהכ"ס או שאר דבר מצווה רק ייתננו לעניים".

הש"ך והט"ז שם מביאים מהר"ם, שממנו משמע שיכול להשתמש במעות מעשר כספים גם לשאר דבר מצווה, וכנראה חולקים בכך על הרמ"א (אם כי עיין שם בפתחי תשובה, שיש אחרונים שהבינו שלא נחלקו).  המחלוקת תלויה לכאורה בהבנת הקשר שבין דין מעשר לצדקה;  לפי הרמ"א המעשר הוא שיעור במצוות הצדקה, ולכן אין להשתמש בו לצרכים אחרים, ואילו לפי הט"ז נראה שזה דין בפני עצמו, ולכן יכול להשתמש בו לשאר צרכי מצווה.  הט"ז לשיטתו בס' של"א רואה את חובת מעשר כלימוד ממעשר עני, וכפי שהביאו התוספות בספרי.  אמנם הלימוד אינו לגבי כל הפרטים, שהרי מעשר עני ניתן רק בשנתיים בשבוע וניתן רק לעניים, ואילו כאן מדובר על נתינה קבועה וגם לצרכים נוספים.  אולם, נראה שלשיטתו הלימוד הוא לימוד גמור על כך שחייב אדם להפריש לה' מעשר מרווחיו.  לעומתו, הרמ"א מבין בפשטות שהמעשר הוא המידה הבינונית של נותני הצדקה וא"כ ברור שיש לתתו לעניים.

הירושלמי בתחילת פאה, בהתייחסות לדברים שאין להם שיעור, עוסק בשאלת שיעור הצדקה, ומביא שם את הלימוד לגבי חומש.  החומש שם נתפס תחילה כחובת הנתינה לעני הבא ומבקש עזרתך.  הירושלמי שואל:  א"כ, לאחר חמישה עניים יפזר האדם את כל רכושו?  ועונה, שתחילה נותן חומש מנכסיו, ולאחר מכן ייתן רק מהרווח ולא מהנכסים.

לפי חשבון זה, גם אם נאמר שמצוות צדקה היא רק כאשר בא לפניך עני, ונתעלם מהלימוד בספרי, הרי שחישוב המידה הבינונית צריך לקחת בחשבון את כל הנכסים וכן את הרווח שהיה מאז הפרשת החומש על הקרן, ואם כן, גם ללא הלימוד מהספרי מגיעים למעשר מכל ההכנסות.  ההבדל הוא אולי בזמן ההפרשה;  בעוד שבמעשר עני הדין הוא שחייב להפריש מיד בקצירה, הרי בצדקה חייב להפריש רק כאשר נדרש על ידי עני.

העולה מהירושלמי, שנפסק להלכה בשו"ע, סי' רמ"ט, סע' א', שחובת מעשר קיימת גם כחלק ממצוות צדקה ולא רק כלימוד מהספרי (עיין שם בש"ך שהחשבון הוא אותו חשבון גם לעניין מעשר ולא רק לחומש).  ייתכן שזו הסיבה שראשונים רבים לא הביאו חובה זו כעומדת בפני עצמה, וגם הב"ח והסוברים שמעשר כספים אינו חובה מדרבנן, אמרו זאת רק בהתייחסות לחובה נפרדת, אולם למעשה ברור שגם הם מודים שיש להפריש מעשר, אא"כ אדם מוכן להיחשב לבעל עין רעה.

לאור זאת, נבדוק מה הן ההכנסות החייבות במעשר כספים.  כפי שראינו, מדובר בעצם על הפרשה מכל נכסיו.  החילוק בין נכסים קיימים לבין הכנסות בא רק כדי למנוע כפילות בנתינת המעשר.  לפי זה, לכאורה ברור שאין שום התייחסות לשאלה מהו מקור הכסף;  החיוב נוצר באותו רגע שהחפץ הפך להיות חלק מרכושו.  ואכן, עיין שם בפתחי תשובה, שאדם חייב גם על ירושה שאביו כבר הפריש עליה וכן על שאר הכנסות.  לענייננו יוצא א"כ, לכאורה, שגם ממשכורת צבאית חייב אדם להפריש מעת שמשכורת זו הופכת להיות שלו.

הפטור ממעשר כספים לגבי חיילים יכול אולי להתבסס לא על העובדה שמקור הכספים במשכורת צבאית, אלא על אופן השימוש בכסף זה.  הרמ"א, בסי' רנ"א, סע' ג', כותב: "פרנסת עצמו קודמת לכל אדם ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו…"

הלכה זו סותרת לכאורה את פסק השו"ע בריש סי' רמ"ח: "כל אדם חייב ליתן צדקה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שייתנו לו…".

שייקח צדקה ואח"כ ייתן לעניים!  האחרונים דנו בשאלה זו (עיין ספר צדקה ומשפט פרק א' סעיף ו').  ניתן לומר שהשו"ע דיבר על הפרשת צדקה מינימלית שהיא שליש שקל לשנה שבזה כולם חייבים, והרמ"א דיבר על כספי מעשר, שלגביהם ברור שאדם המתפרנס מהצדקה או שפרנסת עצמו חסרה לו אינו מחויב לתת מעשר.

האחרונים נחלקו לגבי אופן חישוב המעשר:
מרן (שו"ת אבקת רוכל ס' ג') כתב, שחיוב מעשר כספים הוא לאחר ניכוי הוצאות ביתו.
החיד"א (ברכ"י ס' רמ"ט סק"ה) חלק עליו בזה וכתב שיש להפריש מכל הכנסותיו ללא ניכוי ההוצאות.
הציץ אליעזר (חלק י', ס' ו') נוקט להקל בזה, אולם מפשטות דברי האחרונים משתמע שיש להחמיר בזה ולחשב את המעשר ללא ניכוי ההוצאות.
בספר יחווה דעת (ח"ג ס' ע"ו) משמע, שאמנם לכתחילה יש להחמיר, אולם בשעת הצורך ניתן לסמוך על שיטה זו.

יסוד המחלוקת נעוץ לכאורה בנקודה דלעיל.  אם משווים זאת למעשר עני, הרי חייבים להפריש מההכנסה עצמה כמו שמפרישים בשדה, ברם, אם מדובר על צדקה מנכסיו כפי שמשמע בירושלמי – הרי שאין לראות את הכסף המשמש להוצאות הכרחיות כחלק מנכסיו שהרי הוא חייב להוציאן.

כשמדובר במשכורת צבאית נלע"ד שכו"ע יודו שיש להקל בעניין ההוצאות.  משכורת צבאית אינה שכר על עבודה אלא דמי כיס לצורך הוצאות שוטפות.  החייל אינו אזרח עובד צה"ל המשתכר כפי עבודתו, אלא הוא סמוך על שולחנו של הצבא, הצבא דואג לו לאוכל, לביגוד, ולשאר כל צרכיו.  במסגרת זו דואג לו הצבא גם למשכורת צבאית לצורך נסיעות או צרכים דומים. מאחר שכן, יש לראות זאת כתשלום עבור דברים מסוימים שברור שאינו חייב במעשרות.  כשם שבן המקבל מאביו כסף לנסיעה או לקניית בגד אינו חייב במעשרות, שהרי אין זה כלל כספו, וכשם שחייל המקבל מזון מהצבא אינו חייב להפריש לעניים ממנו, כך חייל המקבל השתתפות בהוצאותיו השוטפות לא יתחייב במע"כ.

לפי סברא זו גם הסוברים שבדרך כלל אין לנכות את ההוצאות לפני חישוב המעשר יודו לגבי חיילים שיש לעשות זאת; ברם, כפי שהתבאר לעיל החיוב הוא על נכסיו, ולכן אם החייל אינו משתמש בזה להוצאות אלא חוסך לעצמו את הכסף, הרי שכסף זה הפך לחלק מנכסיו והוא יצטרך להפריש עליו מעשר.

לסיכום:

א. חייל הזקוק למשכורת זו כדי פרנסתו פטור ממעשר.

ב. חייל המשתמש במשכורתו הצבאית להוצאותיו השוטפות, פטור מהפרשת מעשר כספים, גם אם יש לו אמצעים אחרים שבהם יכול להתפרנס.

ג. אם הוא חוסך את הכסף או קונה מוצרים ברי קיימא שגם הם בחינת השבחת רכושו חייב.  לגבי הקונה ספרים ללימודו יש מקום להקל מסיבות נוספות, ואכמ"ל.

ד. ברור שאין הפטור ממעשר כספים פוטרו לגמרי מצדקה ועליו להשתדל לתת כפי כוחו.