האם ניתן לצאת ידי חובת מצת מצווה במצה עשירה? האם יש הבדל בין מצה שנילושה במי פירות לבין מצה שנילושה בתערובת של מים ומי פירות?

 

 

המאמר אינו עוסק בשאלה האם מותר או אסור לאכול מצה עשירה בפסח, אלא ביסודות הדין של אי היכולת לצאת ידי חובת מצה במצה עשירה. ההשלכה של דין זה יכולה להיות על השאלה, בה לא נדון במאמר זה, האם אפשר לאכול מצה עשירה בערב פסח או לא. שאלה זו מתעוררת ביתר שאת, כמובן, בשנה בה ערב פסח חל בשבת.

ה"שולחן ערוך" בסימן תע"א סעיף ב' פוסק:

"וקודם שעה עשירית מותר לאכול מצה עשירה"

ה"מגן אברהם" שם בסימן קטן ו' מביא את דברי המהר"ל:

"פירוש שנילושה במי פירות לבד, אבל נילושה במי פרות עם מים – יוצאין בה בשעת הדחק, וראייה ממנחות, ואם כן, אסור לאכלה בפסח."

לפי המהר"ל, ישנה הבחנה בין מצה עשירה שנילושה רק במי פירות – בה לא יוצאים ידי חובה, לבין מצה שנילושה במים ובמי פרות – בה אפשר לצאת ידי חובה בדיעבד.

  ה"מגן אברהם" עצמו חולק על דברי המהר"ל:

"אלא ודאי, אפילו עם מים – אין יוצאין משום מצה עשירה."

מצה נילושה במים ובמי פרות – לא יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה, ולכן ניתן לאוכלה בערב פסח.

החיסרון במצה כזו הוא שהיא לא מוגדרת כלחם עוני. על כן, המחלוקת בין המהר"ל ל"מגן אברהם" היא האם דין זה של לחם עוני הוא לעיכובא, או שזהו רק דין לכתחילה. ובמילים אחרות, האם הדין לחם עוני הוא חלק אינטגרלי מהגדרת המצה ולכן זה מעכב אף בדיעבד, או שזהו דין נוסף שיש מעבר להגדרת המצה, ולכן לא מעכב בדיעבד.

בכל אופן, במצה שנילושה רק עם מי פרות, המהר"ל אוסר גם בדיעבד, מדוע? נראה שבמצה כזו ישנם חסרונות נוספים מעבר לבעיה של לחם עוני.

הגמרא במסכת פסחים דף לה ע"א אומרת:

"תנא, כוסמין – מין חיטין. שיבולת שועל ושיפון – מין שעורין. כוסמין – גולבא, שיפון – דישרא, שיבולת שועל – שבילי תעלא. הני אין, אורז ודוחן – לא. מנהני מילי? אמר רבי שמעון בן לקיש… אמר קרא "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות" דברים הבאים לידי חימוץ – אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה, יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון."

ובסוף הסוגיה שם:

"ומי פירות אין מחמיצים."

מהו היסוד של הדין שאפשר לצאת ידי חובה רק במצה העשויה מחומרים שיכולים לבוא לידי חימוץ?

ניתן לראות את התנאי כחלק מהגדרת לחם. הגמרא אומרת על אורז ודוחן שהם אינם מחמיצים, ולכן הם אינם מוגדרים "לחם".

ניתן להציע כיוון אחר על פי דברי הגמרא בהמשך בדף מ' ע"א:

"אמר רבא, מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות."

הגמרא דנה בגדר של שימור המצה. במצה קיים דין מיוחד שצריך לעשות פעולות על מנת לשמור על המצה, וזוהי המצה השמורה. על פי זה, ניתן לומר שהחיסרון של דברים שאינם באים לידי חימוץ הוא שהם לא זקוקים לשימור, ולכן לא יוצאים בהם ידי חובה.

הגמרא בדף ל"ו ע"א מביאה ברייתא:

"אין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש, ואם לש – רבן גמליאל אומר תשרף מיד. וחכמים אומרים יאכל. ואמר רבי עקיבא שבתי היתה אצל רבי אליעזר ורבי יהושוע ולשתי להם עיסה ביין שמן ודבש, ולא אמרו לי דבר."

הגמרא הביאה את הברייתא הזו כקושיה על ציטוט אחר של רבי עקיבא שאמר בתחילת העמוד שם שאסור ללוש ביין שמן ודבש. הגמרא מתרצת על ידי חלוקה בין יום טוב ראשון, לבין שאר הימים. מהי הסברא העומדת ביסוד החלוקה הזו?

רוב הראשונים מסבירים שכוונת הדברים היא שבמצה כזו לא יוצאים ידי חובה בלילה הראשון, וזו הכוונה של החילוק בדברי רבי עקיבא.

הרי"ף בדף י' ע"א מדפי הרי"ף מביא מחלוקת בדבר פסיקת ההלכה, ולבסוף פוסק:

"ומסתברא לן כרבי עקיבא והלכתא כוותיה ביום הראשון דבעינן לחם עוני ואסיר, אבל ביום שני, דלא בעינן לחם עוני – שרי, דהא רבי יהושוע בן לוי כוותיה סבירא ליה[1], דאמר להו לבניה – יומא קמא לא תלושו לי בחלבא, מכאן ואילך לושו לי."

"בעל המאור" חולק על הרי"ף וטוען שהמחלוקת של רבי עקיבא וחכמים היא לגבי חשש חמץ, ואילו רבי יהושוע בן לוי עוסק בדיני מצה עשירה, ולכן אי אפשר להוכיח מדברי רבי יהושע בן לוי למחלוקת רבי עקיבא וחכמים.

הרמב"ן דוחה את דברי "בעל המאור" ומסביר שרבי יהושע דיבר על מצה שנילושה במים ומי פרות ולא במי פרות בלבד, וזה בהחלט קשור לחשש חימוץ. הסיבה שלא מדובר על מצה שנילושה במי פרות בלבד מכיון שבמקרה זה אין שום חידוש שהרי זה כלל לא מוגדר מצה, וכן אי אפשר לקיים בה את דין שימור.

בעל ה"מנחת חינוך" ועוד אחרונים מסבירים שמחלוקת זו של בעל המאור והרמב"ן תלויה במחלוקת אחרת לגבי הבנת דין שימור.

בראשונים ישנה מחלוקת האם צריכים לקיים את השימור משעת הלישה, וזוהי דעת הרמב"ן, או שצריך לעשות זאת משעת הקצירה, כדעת שאר הראשונים.

מסביר ה"מנחת חינוך", שלדעת הרמב"ן ברור שבמצה שנילושה במי פרות לא ניתן לצאת ידי חובה משום שאי אפשר לקיים שימור שהרי משעת הלישה אין שום חשש שזה יחמיץ, אבל לשאר הדעות יש משמעות של שימור משעת הקצירה אף אם הלישה נעשתה במי פרות בלבד.

לכאורה, מה הקשר בין שתי המחלוקות, הרי גם לדעה שצריך משעת הקצירה צריך לשמור גם משעת הלישה?

כנראה שהמחלוקת על זמן השימור היא בעצם מחלוקת על אופי השימור שנצרך במצת המצווה. לפי הרמב"ן השימור הוא שלא יחמיץ, ועל כן אין שום משמעות לשימור במי פרות, אך לשאר הדעות – משמעות השימור הוא שלא יכנסו מים לתבואה. במצב כזה, יש משמעות רבה לשימור אפילו אם לשים במי פרות, כי היה צריך לשמור על התבואה שלא יכנסו בה מים.

מה לגבי טענתו של הרמב"ן שמצה שנילושה במי פרות בלבד כלל לא מוגדרת מצה?

ייתכן שבעל המאור יאמר, בדומה לדברי הר"ן, שהכלל של דברים הבאים לידי חימוץ נאמרו רק לגבי הקמח ממנו המצה עשויה, ולכן אם מדובר בקמח מחיטה, אפילו אם לשים במי פרות זה מוגדר כלחם, ולכן זו מצה כשרה.

 

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פרק ו' הלכה ה' פוסק:

"מצה שלשה במי פרות – יוצא בה ידי חובתו בפסח. אבל אין לשין אותה ביין או שמן או דבש או חלב משום לחם עוני כמו שבארנו."

הרמב"ם עושה הבחנה בין מי פרות לשאר המשקים כאשר הפסול הוא פסול של לחם עוני, אבל מצה שנילושה במי פרות – נקראת לחם עוני.

באחרונים ישנו דיון נרחב האם הרמב"ם התכוון למצה שנילושה במי פרות בלבד, או שדיבר על מצה שנילושה במים ובמי פרות. ה"מגיד משנה" מביא את המחלוקת הזו, והרדב"ז ועוד אחרונים כתבו שהרמב"ם התכוון למים ומי פרות. בכל אופן, מפשט דברי הרמב"ם, משמע שהוא מדבר על מי פרות בלבד, וכיוון שהבעיה היא רק לחם עוני, מי פרות מוגדר לחם עוני ולכן זה כשר. מדברי הרמב"ם משמע בנוסף, שלא כמו המהר"ל, שדין זה של לחם עוני הוא לעיכובא.

אמנם, ברמב"ם ישנה נקודה אחרת בה משמע קצת כן כמו המהר"ל. הרמב"ם אומר "כמו שבארנו", למה כוונתו? בפרק ה' הלכה כ' כותב הרמב"ם:

"וכן מותר ללוש העיסה במים ושמן או דבש וחלב או לקטף בהן. וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד. לא משום חמץ, אלא כדי שיהיה לחם עוני. וביום הראשון הוא שצריך להיות זכרון לחם עוני."

הגרי"ז בחידושיו על הרמב"ם טוען, על פי הלכה זו, שלדעת הרמב"ם הדין של לחם עוני הוא דין שעומד בפני עצמו, ולא קשור דווקא לחובת אכילת המצה, משום שדין זה מופיע בפרק ה' המדבר על איסור והיתר בפסח ולא על חובת אכילת המצה. הדין המיוחד הוא שביום הראשון צריך שיהיה זכרון ללחם העוני.

רבינו דוד בחידושיו מביא כיוון נוסף שאף בדברי חכמים – הסיבה שכל שבעת הימים אסור לאכול מצה עשירה אינה קשורה לחשש חמץ, אלא שצריך דין של לחם עוני כל שבעת הימים. גם לפי זה, יוצא שדין זה של לחם עוני הוא דין העומד בפני עצמו.

ניתן להציע כיוון נוסף. החיסרון של מצה עשירה קשור לכך שזה כלל לא לחם. לא רק שצריך לזכור שאבותינו אכלו לחם עוני, אלא שזה כלל אינו מוגדר לחם.

ה"שולחן ערוך" בהלכות ברכות בסימן קס"ח מדבר על הגדרת פת הבאה בכיסנין, ומביא שאחת ההגדרות היא פת שנילושה בשאר משקין חוץ ממים כגון מי פירות. מקשה ה"מגן אברהם":

"קשה, והרמב"ם עצמו פסק פ"ו מחמץ ומצה שלשה במי פרות יוצא בה ידי חובה בפסח?"

היו כאלו שתירצו את קושיית ה"מגן אברהם" על ידי ההסבר שאמנם זה מוגדר כלחם, אבל אף על פי שזה לחם – ישנם מצבים בהם מברכים עליו מזונות. בכל אופן, ה"מגן אברהם" סובר שמה שלא מברכים עליו המוציא – איננו נחשב לחם.

על פי זה, אפשר ללכת בכיוון ההפוך ולומר שמצה עשירה – כיוון שברכתה מזונות, היא איננה מוגדרת כלחם.

למעשה, לאשכנזים שלהם אסור כלל לאכול מצה עשירה – אין שום משמעות למצה עשירה בליל הסדר. גם לספרדים כמובן שעדיף לאכול מצה רגילה ולא עשירה, לא רק בכזית של החובה אלא בכל המצות שאוכלים בליל הסדר. 

   

 

 
[1]  הכוונה לסיפור המופיע לאחר סוגיה זו על רבי יהושוע, והב"ח מגיה שמדובר על רבי יהושוע בן לוי.