מי חכם וישמור אלה 

 

נוראותיה של השואה הן דבר, שבלתי ניתן להכלה ולהבנה ולא בכך אנו עסוקים. אך כמי שחיים בדור , שהשואה כה סמוכה לו, מי שחי בפרק זמן היסטורי יוצא דופן לא יכול להיוותר אדיש למציאות המתרחשת.

אחת הבעיות הקשות של הציבור הדתי/ מקיים המצוות לגווניו השונים הוא הבריחה מן המציאות, ישנו קידוש של חוסר ההבנה, ישנה מחשבה מוטעית כאילו זה הוא הרצון האלקי, שרק נעמוד באפס שאלות ונמשיך להאמין ולומר, שהכל מאת ד' ותו לא. לא זו בלבד שאין זו הדרישה האלקית, אדרבה זהו היפוכה של אמונה, זו נחמה שהיא כל כולה גידוף כלפי שמיא (בבא קמא לח). לומר אין פשר או לחיות בתודעה שאין פשר להתרחשויות, או אפילו לומר שאנו כבני אדם לא מבינים דבר זו תודעה בעייתית ביותר.

תודעה זו יוצרת חיץ בין האדם,האנושות והעולם לבין האלקות. מתגבשת כך תפיסה דתית האומרת שכל משמעותו של האדם הדתי היא קיום מצוות פרקטיות המסתכמות ברובד האישי בלבד.

 מושגי המשימה והשליחות בכלל ומשימתנו הלאומית בפרט נעדרים לחלוטין מתפיסת עולמו של המאמין. התפיסה הדתית הרווחת מתייחסת לעבודה במישור הפרטי בלבד, האדם מצווה בקיום מצוות ובשמירה קפדנית על אורח חיים דתי, זו משימתו ועל כך הוא יבוא חשבון.

יתירה מכך, המציאות העולמית היא מקרית לחלוטין היא רק בגדר מקום המזמן לאדם אתגרים ונסיונות בכדי להוכיח את כחעמידתו במבחן.

אחד הבטויים הרווחים שהאדם הדתי מקדש לאור התפיסות הללו הוא "בעזרת ד'", לאמר אני במרכז, רצונותיי, שאיפותיי ומאוויי ואני רק צריך לדאוג לרצות את הרצון האלקי ע"מ שהוא יתאים לרצוני. אין כאן משימה הגדולה ממני באופן אישי, שאני אמור לדאוג למימושה ולקיומה כי מי אני הקטן אשר אדאג לכך.

וראה זה פלא, הנוסח המדויק לבטוי הזה שונה במקצת, באות אחת בלבד, אולם שוני זה הוא שנוי מוחלט של המשמעות, קריאת כיוון שונה בתכלית למשימה הדתית. דבורה הנביאה בשירתה אומרת כך:" לעזרת ד' לעזרת ד' בגיבורים". יודעת היא דבורה הנביאה ברוח קדשה, כמה מחודש הוא המושג והביטוי שהיא מבשרת והיא חוזרת עליו פעמיים לאמר חילוף האותיות הללו הוא מהפכני. ההבנה כי כל עניינו של המאמין הוא להיות שותף למשימה אלקית שהולכת ונרקמת היא מהפכנית. זו גישה הדורשת איתור המשימה, מציאת חלקי בתוך המשימה והירתמות והתמסרות למימושה.

משנה תוקף לדרישה הזו מתקבל מן הגמרא במסכת שבת. כשחז"ל מתייחסים בדיוק לשאלה מהו מבחנו של האדם ועל מה הוא אמור לתת את הדין. אומרת הגמרא: בשעה שמניסים אדם לדין שואלים אותו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר.

שרשרת שאלות מאוד ממוקדת המעצבת את תפיסת חיינו כמאמינים. זהו המבחן המרכזי של האדם. ישנו מכנה משותף לכל השאלות הללו ויש גם סדר מכוון לשאלות, כפי שעומד על כך המהר"ל מפראג (נתיבות עולם ב'), לא נעמוד פה על משמעותן של כל השאלות אך נעיין בשלוש האחרונות.

צפית לישועה, בדברי הראשונים במקום (רש"י והר"ן) משמע כי זו הדרישה הכי מובנת ומתבקשת אך למרבה הפלא היא מאוד נעלמת ונעדרת. הדרישה היא לראות את התקיימותם של דברי הנביאים בימיך. זו בעצם דרישה לראות את המהלך האלקי הול וצומח. אלא שבגינה של הבעיה דלעיל, בעיית המאמין המקדש את חוסר הפשר. מכיוון שהמאמין בא ובשם התורה והענווה הוא אומר בפשטנות כי גבהו מחשבותיי ממחשבותיכם, הוא לא מנסה להבין כלל. הוא בוודאי לא רואה בכך את עיקר העיקרים של אמונתו. והוא לא מבחין כלל בצמח הצומח, כבשורת נביאיו.

אך הגמרא כאמור, לא רואה כך את פני הדברים, אדרבה, יודעת היא שצפית הישועה לבדה לא תועיל בכדי לקעקע את התפיסות המוטעות, ובכדי להבין את המשימה ולהתמסר אליה.

ממילא מובן שההמשך הישיר לצפית לישועה הא פלפלת בחכמה, והבנת דבר מתוך דבר. צפית הישועה  תלויה בעיסוק משמעותי בחכמה האלקית, בהתבוננות עמוקה בהנהגה האלקית עד כדי ההבנה מה אנו ומה חיינו ומה הנה משימותינו בעת הזאת.

דור של שואה ותקומה, דור שאירועים בסדרי גודל חסרי כל תקדים מתרחשים בתקופתו חייב להחכים והבין את פשר המהלכים באופן כללי. פשר הגלות ופשר הגאולה, משמעות התחיה והשיבה וממילא תיבנינה לו גם משימותיו ושליחותו.

מדינת ישראל חיה במידה רבה את תודעת השואה, אך לא תמיד ע"פ הלקח האמוני העמוק שלה. החברה הישראלית חיה תחת הטראומה של השואה, תפיסות הקיום והבטחון נגזרות ממנה. אך זהו בעיקרון זיכרון של פחד ואימה, אשר איננו משרה עצמה וחזון מעבר להקמתו של "מקלט בטוח".

החלק המאמין באומה, חלק מקיים המצוות צריך לחיות תחת תודעת שואה שבתשתיתה רוח אחרת לגמרי. החכמים והנבונים, צופי הישועה מבינים את קוי האורך של התהליך ועסוקים ללא לאות בעזרה לד', בסיוע למימושו של המהלך.

כך עומדים אנו מדי שנה בליל הסדר ורואים כי בעית הבעיות היא דווקא לא לדעת לשאול.

לשאול ולתהות ולנסות להבין הן משימותיו של המאמין. ככל שהשאלה נובעת מן החכמה ומהרצון להבין כך צפית הישועה מתגדלת, פלפול החכמה והבנת הדברים המהווים מתוך הדברים שהיו, מציבים אנשי אמונה- אותם אלה שאבדנו ושאנו כה מיחלים לשובם.

כך סיכם דוד המלך את מזמור  ק"ז מזמורו של חג הפסח (אצל  הספרדים), המזמור שתיקנה הרבנות הראשית לומר ביום העצמאות: "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ד'"

לפלפל בחכמה ולהבין דבר מתוך דבר- רק כך עומדים על חסדי ד' ומצפים באופן פעיל לישועתו ומחישים אותה.