"קשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן בית המקדש"
אנו נמצאים בעיצומם של עשרים ואחד הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב הנקראים ימי בין המצרים, זה שכתוב במגילת איכה: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", ועל זה דרשו רז"ל במדרש איכה, אלו ימי הצרה שבין י"ז בתמוז לט' באב, שבהם קטב מרירי מצוי ושליטת המזיקים הולכת וגוברת. (במאמר מוסגר, יש לדעת כי מזיקים הם לאו דווקא "כוחות – על" שבאים להרע, אלא כוחות שליליים באדם או בסביבה שעלולים לבוא לידי ביטוי באופן כזה או אחר בימים אלו ואכמ"ל), וצרות רבות ורעות מצאו את עם ישראל בכל הדורות בימים אלו. כן חרבו בית ראשון ושני ולכן נקבעו ימים אלו לימי אבל על חורבן בית המקדש וחורבן ממלכות ישראל בארצנו.
בבחינת "א"ך כל לבב דווי" – נקבעו ימים אלו לימי צער שבהם ממעטין בשמחה, ואנשי מעשה קובעים לעצמם זמן להתבוננות והתאבלות על החורבן ומכאן המנהג הידוע בחלק מקהילות הקודש לומר בימים אלו אחר חצות היום טרום תפילת המנחה "תקון רחל"
"משנכנס אב ממעטין בשמחה" (תענית), אפשר לדרוש פסוק זה גם ע"י קריאתו באופן שהנקודה תבוא אחר המילה "ממעטין", וע"כ יתבאר הפסוק: משנכנס אב ממעטין. ואיך? בשמחה! הווי אומר שגם את המציאות של ממעטין עושים בשמחה. כיוצא בזה בחודש אדר מרבין. בשמחה! המתבקש מכל האמור לעיל הוא שתמיד צריך להיות בשמחה, כל השנה בשמחה רק שבאדר מרבין ובאב ממעטין. השמחה היא עניין עקרוני ביהדות ובעבודת השם. אבלות לעומתה הן הפרטית והן הציבורית זהו צורך ולכן היא לא עניין בפני עצמה אלא בדיעבד, אין עניין להתאבל כשלעצמו, מה שאין כן לגבי השמחה, מצווה גדולה להיות בשמחה, תמיד! ולכן מצווה אותנו התורה לעבוד את ד' בשמחה ובטוב לבב, וכל הפורענויות המוזכרות בפרשת צ"ח הקללות הן "תחת אשר לא עבדת את ד' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". א"כ למה נועדה האבלות? ייעודה הוא לצורך התבוננות וחשבון נפש, מה היה לנו? על מה היה לנו ככה? על מה קרת אותנו כזאת?
בשבוע האחרון נפל דבר בישראל, שומו שמים על זאת, כי נתקיים בנו הפסוק מפרשת השבוע, "ואם בכלי ברזל הכהו", ואבד צדיק מן הארץ. וידועים דברי רבותינו בילקוט ישעיה (כ"ט, י"ד), "לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חוכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" – גדול סילוקם של צדיקים לפני מי שאמר והיה העולם יותר מצ"ח קללות שבמשנה תורה ומחורבן בית המקדש" עכ"ל.
ע"כ עלינו להבין מה הקשר? הנה גם בתיקון חצות ישנה תפילה שבה נאמר: "אוי לנו על הריגת הצדיקים… אוי לנו על חורבן בית המקדש… עוונותינו הטו אלה ופשעינו האריכו קצנו וחטאתינו מנעו הטוב ממנו". כמו"כ בהתבוננות קצרה בדברי הנביא ישעיהו בפרק א' ניתן לראות כי חורבן הבית הוא תוצאה של שחיתות מוסרית שפשתה בכל שכבות העם, עליה זועק הנביא: "שמעו דבר ד' קציני סדום, האזינו תורת אלוהינו עם עמורה… שרייך סוררים… יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם".
חורבן הבית והארץ הוא על התנהגות לא מוסרית כחברה ולא על אי שמירת וקיום תורה ומצוות, כפי שממשיך הנביא בדבריו: "למה לי רוב זבחיכם יאמר ד', כי תבואו לראות פניי, מי בקש זאת מידכם רמוס חצריי… חודש ושבת, קרא מקרא, לא אוכל און ועצרה. חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי… גם כי תרבו תפילה אינני שומע. אך הנביא אינו מסתפק בהדגשת החטא והקלקול אלא גם מדגיש את התקון למחלת הדור: "חדלו הרע… למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה". במילים פשוטות – תיקון החטאים והעוולות שבין אדם לחברו ביחס החברתי הציבורי.
השבוע ספקנו כף על ירך על הרצחו של הרה"צ ר' אלעזר אבוחצירא מעיר האבות באר-שבע ע"י בן בליעל, אשר הרשה לעצמו לקחת חיי אדם במו ידיו, וכל הארץ הזדעזעה וכאבה. יש שאמרו שזו גזירת שמים, יש שאמרו שזו כפרה על הדור-שהרי מיתת צדיקים מכפרת, יש שאמרו שזו לצורך ביטול גזירות על עם ישראל. ויש… אך מה יש לנו ללמוד מזה? האם את הלקח למדנו?
האם הזדעזענו ממקרי הרצח האחרונים של בני נוער ע"י חבריהם? האם הזדעזענו כשאב רצח את ילדיו בשנתם? האם הזדעזענו כשאמהות רצחו את בנותיהן? האם הזדעזענו כשנערים חסרי מעש רצחו עובר אורח שהלך לתומו בטיילת? האם הזדעזענו מתאונות דרכים עם נפגעי גוף ובעיקר פגע וברח? והאם הזדעזענו כשבית משפט הטיל עונש "כבד במיוחד" , עבודות שרות, על נהג פוגע שהשאיר עלמת חן במצב של "צמח"?
כשחיי אדם הפכו לחסרי ערך, וכסף חשוב יותר מאדם, וכשדברי הנביא עמוס (ב', ו') "על מכרם בכסף צדיק, ואביון בעבור נעליים", מתקיימים בנו, כשאדם המועל בכספים נשפט לחמש עשרה שנות מעשר ואילו אדם שרוצח, נעשית עימו עסקת טיעון, ורצח הופך להיות רק הריגה, ובתוספת ניכוי שליש על "התנהגות טובה", הרוצח נשפט לארבע שנות מאסר בלבד, אלו סימנים שמשהו בתפיסה המוסרית חברתית שלנו מעוות. הפרופורציות יצאו מכל פרופורציה.
כשאזרחים יוצאים להפגין על עליית מחירי הקוטג' (וזה חשוב), אך לא על רצח כזה או אחר, או כשאזרחים יוצאים להפגין על מחיר הדירות כי אינם יכולים להרשות לעצמם לגור בפריפריה והם רוצים דווקא לגור במרכז הארץ ובמקום היקר ביותר ואינם יכולים להרשות זאת לעצמם עקב סדרי עדיפויות מעוותים, או כשרופא יוצא להפגין ובצדק על שכרו, אך לא זועק כשיש רשלנות רפואית שבגינה אובדים חיי אדם – אז כאלו ואחרות אבדה הארץ. על אלו הקב"ה לוקח מאתנו את הצדיקים כדי שנזדעזע, כדי שנתעורר.
אומרת הגמרא במסכת מו"ק: אחד מבני חבורה שמת-תדאג כל החבורה, אחד מבני שכונה שמת- תדאג כל השכונה, אחד מבני עיר שמת- תדאג כל העיר, אחד מבני מדינה שמת תדאג כל המדינה. במבט ראשוני ניתן לראות כי חז"ל מלמדים אותנו ערבות הדדית ודאגה בצער המת, אך עדיין ישנו קושי מסויים במאמר זה. כי הרי את דאגת אחד מבני החבורה או השכונה נוכל להבין, כי קרוב הדבר אליהם, אבל אחד מבני עיר או מדינה?! הרי מציאות היא שיהיה מת אחד לפחות בכל יום במדינה, וא"כ נדאג כל חיינו? ובנוסף כבר נאמר: "איש בעוונו יומת", א"כ למה עלינו לדאוג?
אלא יש לבאר אחד מבני וכו', אחד- מלשון יחודי ומיוחד. כשהקב"ה לוקח מישהו מיוחד מבני העיר או המדינה, אז ידאגו בני העיר או המדינה, כי מותו של זה המיוחד אולי בא בחטא (חסרון) אנשי העיר, כי כשאנו מזלזלים בחיי אדם ולא משנה מיהו, כשחיי אדם הם הפקר וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול, ואין פוצה פה ומצפצף, אז הקב"ה מזעזע אותנו עד שנשוב ונתקן. מות הצדיק שלא בדרך הטבע מחייב אותנו לחשבון נפש ציבורי , לתשובה עמוקה ומשמעותית לחשיבות חיי אדם!
"כל רודפיה השיגוה בין המצרים"- נסיים בדרישה ותפילה: כל רודפ-יה השיג-וה בין המצרים. ימים אלו של בין המצרים מסוגלים לא רק לפורענות אלא גם לקרבת ה'. אלו ימים מקדימים לחודש אלול , חודש הרחמים, חודש התשובה, עליו משלו חכמים את המשל: המלך בשדה. אך זריזין מקדימין וכבר בימים אלו כל מי שרודף אחר ה' ישיגו בבחינת מה שנאמר: "נרדפה לדעת את ה'. " וכל מי שרודף י-ה (אות יו"ד היא הקטנה שבאותיות) ז"א רודף אפילו מעט, אז גם ישיג את אותיות ו"ה (וא"ו- עניין ההמשכיות והשפע מהאות יו"ד), ואז שם הוי"ה מלא ימלא את הארץ ושבת עד ה' אלוקיך והיה ה' למלך על כל הארץ.