פסיקת ההלכה בקהילה האתיופית
זכה דורנו לשיבת ציון וקיבוץ גלויות, יהודים מגיעים לארץ ישראל מארבעכנפות תבל ואנו מתפללים להשלמת התהליך במהרה ושיבת כל עם ישראל לארצו. לחסד מיוחד זכינו בשיבתה של קהילת "ביתא ישראל" האתיופית, קהילה שהיתה מנותקת אלפי שנים ושמרה על עצמה בתנאים קשים ביותר. גם עלייתם לארץ היתה כרוכה בקשיים מרובים ועושה נפלאות השיב גם יהודים יקרים אלו לעמם ולארצם.
קהילת ביתא ישראל הגיעה עם מסורת עשירה ועתיקה, ברם הניתוק הארוך מעם ישראל לפזוריו גרם להבדלים משמעותיים בינם לעולים משאר התפוצות. לאחרונה עלתה לדיון שאלת המחויבות שלהם לפסיקת ההלכה כפי שנמסרה מדור לדור ועד לשו"ע שלא היה בידם באתיופיה.
מנהגים שאינם סותרים את השו"ע אינם מעלים שאלה כלל וברור שראוי להמשיך לקיימם. השאלה העומדת בפנינו היא האם קיימת חובה לקבל את ההגדרות ההלכתיות המקובלות בימנו.
מאהבת הקיצור אצטט להלן אך ורק מדברי הרמב"ם הידועים והמפורסמים, איני רואה בדברי אלו שום חידוש והם נכתבים רק למען הסרת ספק.
כותב הרמב"ם "דע שכל מצוה שנתן הקדוש ברוך הוא למשה רבינו ניתנה לו עם פירושה, היה הקדוש ברוך הוא אומר לו המקרא ואח"כ אומר לו פירושו וביאורו וכל מה שכלל אותו המקרא המחוכם." מוסיף הרמב"ם בשלוש עשרה העיקרים"וכן פירושה המקובל גם הוא מפי הגבורה, וזה שאנו עושים היום צורת הסוכה והלולב והשופר והציצית והתפילים וזולתם היא עצמה הצורה שאמר ה' למשה ואמר להו" כלומר התורה שבעל פה שבידנו נמסרה למשה בסיני באופן מפורט לגבי כל מצוה, לאדם המאמין אין שום ספק בכך, זו התורה שבל פה היחידה ואין זולתה. העובדה שחלק ניכר מהתורה שבעל פה לא נמצא כלל בתוך המסורת של הקהילה האתיופית אינה מעלה שום ספקביחס לאמיתות התורה שבידנו. את הניסיון להסביר את הפער במצוות מסוימות, באמצעות מחקרים המטילים ספק במסורת שבידנו ובמסירתה בסיני יש לדחות לחלוטין.
מה כלול בתורה שבעל פה? הרמב"ם מגדיר זאת באופן מפורש; יש שני מאספים שקיבצו את כל התורה שבעל פה, רבנו הקדוש במשנה "ואסף כל הקבלות והשמועות והמחלוקות שנאמרו מימות משה רבינו ועד ימיו, והוא בעצמו היה מן המקבלים,…" השני הוא רב אשי חותם הגמ' וכך כתוב ברמב"ם "אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כלעיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל. ואותם החכמים שהתקינואו שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם והםששמעו הקבלה בעקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום".
בקטע זה הרמב"ם כולל שני נושאים, תחילתו במנהגות תקנות וגזרות וסופו בקבלה שעברה מדור לדור. זו אם כן התשובה לשאלה דלעיל התורה שבעל פה מונחת בש"ס.
ברמב"ם מפורש גם שהגמ' הבבלית מחייבת את כל ישראל – כמובן שאין זה מותנה כלל בשאלה האם הקהילה הייתה מודעת להסכמה זו, או שהיתה מנותקת באותו הזמן מרוב העם. מדובר בהסכמה המחייבת אתכולם וכופין כל עיר ומדינה לקבל אותה. הסכמה זו כוללת את כל הגמ', את ההגדרות מדאו' שנמסרו בסיני ואת התקנות הגזרות והמנהגים. כאמור הסכמה זו מחייבת את כולם, יתרה מזאת מובן שאיש לא ירצה לפרוש מכלל ישראל ומהסכמה כללית כזו ובוודאי שקהילה שחוזרת לעמה ולארצה לא תרצה לפרוש ולהיבדל מכלל הציבור.
כשהרמב"ם כותב שהגמ' הבבלית מחייבת כמובן אינו מתכון לכך שניתן לבחור כל דעה המובאת בגמ' אלא שמסקנת הגמ' היא המחייבת את כולם. אומנם הראשונים נחלקו לפעמים בהבנת המסקנה אולם איש לא חלק על העיקרון שמסקנת הגמ' מחייבת את כולם.
הרמב"ם מסביר בכמה מקומות את הרקע למחלוקת התנאים והאמוראים ואין לנו צורך להיכנס לזאת.
מחתימת הגמ' עברו דורות היו מחלוקות ונקבעו מנהגים ובימינו השו"עהוא המבטא את התורה שבעל פה שבידנו בנושאים שהוא עוסק בהם. יש מחלוקות ויש שינויי מנהגים בין האשכנזים לספרדים אולם מדובר בפרטים, במחלוקות שנוצרו מהעדר סנהדרין וסמכות מכרעת ומכל מקום הכול מבוסס על ההסכמה הכללית שדובר בה לעיל ועל כן הואמחייב גם את ביתא ישראל כפי שהוא מחייב את כל עם ישראל.
העובדה שהקהילה היתה מנותקת {לפחות חלקית} מהתורה שבעל פה אינה חדשה –הרדב"ז בתשובתו המפורסמת כותב "ומפני שלא היו בימיהם חכמים בעלי קבלה, תפסו להם פשטי הכתובים, אבל אםהיו מלמדים אותם לא היו כופרים כדת הקראים שהם צדוק וביתוס, ולכן דינם כתינוק שנשבה בין העכו"ם, ומצוה לפדותם ולהחיותם." כלומר המציאות היא שהקבלה אצלם לאהיתה מסודרת ובמקרים רבים נהגו לפי התורה שבכתב ללא התורה שבעל פה. הלימוד זכות של הרדב"ז הוא שהדבר נבע מחוסר ידיעה ולכן הם תינוקות שנשבו. משל לבן שהיה רחוק ממשפחתו שנים רבות וכאשר שב הביתה מקבלים אותו באהבה רבה כמו בן חוזר ומחזיריםאותו למנהגים ולצורת החיים הנוהגת בביתו ובחיק משפחתו.
יחיד העובר ממקום למקום חייב לקבל את מנהגי המקום שהגיע אליו, נחלקו הפוסקים לגבי קהילה שלמה יש סוברים שדין קהילה כדין יחיד וחייבים לקבל את המנהג של המקום החדש ויש הסוברים שקהילה שלמה שעברה מקום יכולה להמשיך במנהגיה. נושאים אלו נידנו בהרחבה בספרי יביע אומר ועוד. למעשה קהילות רבות ממשיכות את המנהג הקודם שלהם, אולם כולם מקבלים את השו"ע.
אכן חלק מהתימנים רואים עצמם מחויבים יותר לרמב"ם מאשר לשו"ע ברם אין שום מקום להשוואה לביתא ישראל שהרי הרמב"ם עצמו קובע את המחויבות לגמ' הבבלית ובכלל הרי השו"ע מבוסס בעיקר על הרמב"ם וההבדלים יחסית קטנים.
כל הדיון הנ"ל לגבי קהילות ששינו מקום ובכללם אותו חלק של התימנים שנוהג כרמב"ם עוסק בקהילות שבכל מקרה נוהגות לפי מסקנת הגמ' והראשונים שהשינוי הנדרש מהם הוא רק בגלל שינוי המקום, לו היו נשארים שם היו ממשיכים במנהגם. על כן ישמקום לדון האם לאחר העליה לארץ יכולים להמשיך עם מנהגם או לקבל את מנהגי ארץישראל.
העדה האתיופית אינה כלולה במחלוקת זו, השינוי נדרש אצלם לא משום שינוי מקום אלא משום שהתורה שבעל פה לא היתה בידם באופן מלא וכדברי הרדב"ז הרי הם כתינוקות שנשבו, ברור שתינוק שנשבה לאחר שנפדה צריך ללמוד ולקיים את התורה כשאר עםישראל. גם אם היו נשארים במקומם, לאחר שהיו מלמדים אותם את התורה שבעל פה היהעליהם לקבל אותה ולבצע אותה.
ולכן במצב כזה שאין להם מנהגים התואמים את התורה שבעל פה נראה שכו"ע יודו שעליהם לנהוג כמנהג המקום אליו הגיעו דהיינו כמנהג הב"י שהוא מרא דארץ ישראל. גם לאחר שהאשכנזים או התימנים הפקיעו עצמם ממנהגי הארץ, מנהג המקום הבסיסי נשאר לפי מר"ן ולכן לכאורה עליהם לאמץ את מנהג ארץ ישראל ומכלמקום ברור שגם הם כמו כל יהודי מחויבים לתורה שבעל פה על כל פרטיה ודקדוקיה.
איתא במדרש רבה "אשר שם הזהב אלו דברי תורה, שהן נחמדין מזהב ומפז רב, וזהב הארץ ההיא טוב, מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י, שם הבדולח ואבן השוהם וגו', מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה, " דברי תורה נחמדים מזהב כולל משנה ובתלמוד וכו' יש הגורסים שיש להבחין בתוך הקהילה בין הדורות ולהניח את אלו שהגיעו ראשונים במנהגים שלהם ולא ללמדם את התורה. לענ"ד עמדה זו תמוה ביותר האם נאמר לאדם העומד ליד מכרה זהב שהוא יכול לוותר על הזהב כיון שלא הורגל לכך אתמהה?
ברור לכולנו שבני הקהילה ואנשי הדור הראשון שזכותם על העליה לארץ למרות כל הקשיים לא תסולא בפז אינם עשויים מקשה אחת ועל כן צריך לעשות מאמץ לשכנע את מי שאפשר, להתחבר לעם ישראל גם בנושא החשוב ביותר שהוא עבודת ה' וקיום המצוות.
כמובן מי שלצערנו מסיבות שונות שאין כאן המקום לפרטם אינו מוכן לבצע שום שינוי יזכה ללא ספק למלא הערכה והחיבה כפי שמגיע לכל יהודי ובודאי לאנשים שעמדו בנסיונות גדולים באתיופיה ובקשיי קליטה בארץ. ברם הערכה זו אינה מפחיתה כלל את חובתנו לנסות ללמדם את התורה כפי שנמסרה למשה בסיני.
סיכום
אחינו היקרים קהילת ביתא ישראל מאתיופיה בכל הגילים חייבים ללא שום ספק לנהוג כדברי השו"ע וכמנהג ארץ ישראל, כמו כל עם ישראל.