באלול נוהגים ללמוד מהספר הקדוש 'תומר דבורה' שחיבר הרמ"ק, במידה הרביעית הוא מסביר:

(תומר דבורה פרק א ד) "הִנֵּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג עִם יִשְׂרָאֵל בְּדֶרֶךְ זֶה לוֹמַר מַה אֶעֱשֶׂה לְיִשְׂרָאֵל וְהֵם קְרוֹבָי שְׁאֵר בָּשָׂר יֵשׁ לִי עִמָּהֶם שֶׁהֵם בַּת זוּג לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא .. וְהַיְנוּ לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לָשׁוֹן שְׁאֵר בָּשָׂר וְסוֹף סוֹף הֵם נַחֲלָתוֹ. וּמַה אֹמַר, אִם אַעֲנִישֵׁם הֲרֵי הַכְּאֵב עָלַי כְּדִכְתִיב (יְשַׁעְיָה סג, ט) בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר. .. כָּךְ הָאָדָם עִם חֲבֵרוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל הֵם שְׁאֵר בָּשָׂר אֵלּוּ עִם אֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁהַנְּשָׁמוֹת כְּלוּלוֹת יַחַד יֵשׁ בָּזֶה חֵלֶק זֶה וּבָזֶה חֵלֶק זֶה, וּלְכָךְ אֵינוֹ דּוֹמֶה מְרֻבִּים הָעוֹשִׂים אֶת הַמִּצְוֹת וְכ"ז מִפְּנֵי כְּלָלוּתָם, .. וּמִטַּעַם זֶה נִצְטַוִּינוּ (וַיִּקְרָא, יט) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ וְרָאוּי שֶׁיִּרְצֶה בְּכַשְׁרוּת חֲבֵרוֹ וְלֹא יְדַבֵּר בִּגְנוּתוֹ כְּלָל וְלֹא יִרְצֶה בוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה בִּגְנוּתֵנוּ וְלֹא בְּצַעַרֵנוּ מִטַּעַם הַקֻּרְבָה, אַף הוּא לֹא יִרְצֶה בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ וְלֹא בְּצַעֲרוֹ וְלֹא בְּקִלְקוּלוֹ וְיֵרַע לוֹ מִמֶּנּוּ כְּאִלּוּ הוּא מַמָּשׁ הָיָה שָׁרוּי בְּאוֹתוֹ צַעַר אוֹ בְּאוֹתוֹ טוֹבָה."

הקב"ה מתייחס אלינו בתור קרוביו, הוא דן אותנו בצורה מיוחדת כבני משפחה אבל זה תלוי בצורה שאנחנו מסתכלים על עצמנו, המדרגה האלוקית של עם ישראל יכולה להתגלות רק שהם מאוחדים.

זו הסגולה לצאת זכאי בדין לפי הזוהר:

(זוהר בראשית סט ע"ב) "רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, בּא רְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁהַדִּין שָׁרוּי בָּעוֹלָם, לֹא צָרִיךְ לָאָדָם שֶׁיִּזָּכֵר שְׁמוֹ לְמַעְלָה [לפני הקדוש ברוך הוא בעולם]. שֶׁהֲרֵי אִם נִזְכָּר שְׁמוֹ, נִזְכָּרִים [כל] חֲטָאָיו וְיָבוֹאוּ לְהַשְׁגִּיחַ בּוֹ. מִנַּיִן לָנוּ? מִשּׁוּנַמִּית. שֶׁאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְהַקָּדוֹ1שׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן אֶת הָעוֹלָם, וְאָז אָמַר לָהּ אֱלִישָׁע (מלכים ב ד) הֲיֵשׁ לְדַבֵּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ? זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָז נִקְרָא מֶלֶךְ. מֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. מֶלֶךְ הַמִּשְׁפָּט. וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יוֹשָׁבֶת. אֵינִי רוֹצָה שֶׁיִּזְכְּרוּ אוֹתִי וְיַשְׁגִּיחוּ בִי, אֶלָּא בְּתוֹךְ עַמִּי. מִי שֶׁמַּכְנִיס רֹאשׁוֹ בֵּין הָעָם [כלו], לֹא יַשְׁגִּיחוּ עָלָיו לָדוּן אוֹתוֹ לְרַע. מִשּׁוּם כָּךְ אָמְרָה בְּתוֹךְ עַמִּי."

האפשרות לצאת זכאי בדין לפני הקב"ה תלויה ברמת ההיכללות בכלל ישראל ולא הצגה של האדם הפרטי בפני עצמו, כי הערך העצמי של האדם יכול לבוא לידי ביטוי רק בהשתתפותו עם שאר אחיו.

כך הגמרא מבארת את מידת הרחמים של הקב"ה:

(ראש השנה יז ע"א-ע"ב) "לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו למי שמשים עצמו כשירים".

הרב אלישע וישליצקי שליט"א מסביר שהמילה שיריים רומזת לדברי הרב קוק:

(אורות התחיה כד) "אשרי איש שחושב עצמו כשיריים לגבי כנסת ישראל כולה, שהיא נחלת ד', שכל מחשבות לבבו, הגיונותיו, חפצו ושאיפתו, אמונתו ורעיונו, אינם כ"א חשק טמיר אחד להכלל כולו באוצר חיים זה, .. ההכרה הפנימית, שהננו שריגים מעץ חיים רב דליות ושגיא פרי, שכל מה שאנו יותר מעורים בגופו של אילן הננו חיים את החיים היותר שלמים ורעננים, בהווה ובנצח, היא תביא את תחית האומה למגמתה, היא ואך היא תקיץ את הקץ, שאליו אנו עורגים, ותתן לנו חוסן ישועות, והשרידים אשר ד' קורא, חסידי הדור, קדושי עליון, אין להם להסתכל בשום גרעון, בשום צד שלילי של כל נפש בישראל, הדבקה באיזה דבק בצור מחצבתה, כי אם להעלות את הנקודה הכללית שבכל נשמה פרטית ברום גבהה ובעלוי קדושתה."

האישה השונמית לא מבקשת דברים לעצמה, היא מרגישה כעלה בתוך עץ גדול, רצונה הוא שישקו את השורשים, כל העץ יקבל מים וממילא גם העלה יגדל. כך האדם צריך להרגיש חלק מהכלל ולרצות בטובת הכלל.

הביטול לכלל ישראל לא מועך את האישיות הפרטית של האדם, ברגע שמבינים שחיי הפרט תלויים במצב הכללי של האומה אין סתירה בין ההעצמה האישית של האדם לבין הבניה הכללית של העם, יש זמנים בהם משקיעים בכלל ויש שמשקיעים בטובת הפרט.