איתא במשנה בשביעית פרק עשירי משניות ג-ד: "פרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן. כשראה שנמנעו העם מלהלוות העם זה את זה ועוברים על מה שכתוב בתורה 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל' וגו', התקין הלל פרוזבול. זה גופו של פרוזבול: 'מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני, הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה', והדיינים חותמים למטה או העדים".
תקנת הפרוזבול נוהגת גם בימינו, וכל בעל חוב נוהג לחתום על פרוזבול בערב ראש השנה כדי למנוע את השמטת חובו. הרמב"ם הלכות שמיטה ויובל פ"ט הט"ז כותב: "ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזמן הזה, שהיא מדברי סופרים. אבל שמיטה של תורה, אין הפרוזבול מועיל בה". הראב"ד שם חולק וסובר שתקנה זו מועילה לפי רבא גם בזמן שמיטה דאורייתא, על פי העיקרון "הפקר בית דין הפקר". ננסה בשורות דלהלן לסכם כמה מן הנקודות העיקריות שבהן עסקו הפוסקים ביחס לפרוזבול.
א.כיצד מועיל הפרוזבול
המשנה שם (סוף משנה ב) אומרת: "המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין – אינן משמטין". המקור לכך הוא בספרי לפרשת ראה: " 'ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך' – פרט למוסר שטרותיו לבית דין", כלומר, חובת השמיטה נאמרה כמצווה המוטלת על היחיד כלפי אחיו, ואינה מוטלת על בית דין. רש"י ותוספות נחלקו בהבנת הפרוזבול. במסכת מכות דף ג: כותב רש"י "מוסר שטרותיו לבית דין – הוא פרוזבול שהתקין הלל". תוספות שם חולקים: "ולא נראה… לכך נראה דתרי מילי נינהו, ומוסר שטרותיו לבית דין מדאורייתא אינו משמט". תוספות הבינו, כנראה, כי לדעת רש"י העושה פרוזבול נחשב כמוסר שטרותיו לבית דין, ואם כן יש חפיפה בין שני הדינים, וממילא מכיוון שפרוזבול הוא תקנת הלל – זהו גם המעמד שלמוסר שטרותיו. כדברים אלו משמע גם ברש"י בגטין לו-לז. לפי הבנה זו, שהיא ההבנה המקובלת ברש"י, הלימוד בספרי הוא בגדר אסמכתא. אמנם ריטב"א במכות מעלה אפשרות שגם לדעת רש"י מדובר בשני דינים נפרדים, ואכמ"ל. בנקודה זו, מכל מקום, חלקו תוספות והראשונים, הסוברים שמוסר שטרותיו הוא דין דאורייתא.
לפי תוספות עולה שאלה: מה הצורך בתקנת הלל אם מסירת השטרות דאורייתא? בהסבר התקנה יש שתי שיטות בראשונים. בעל התרומות (הובא בבית יוסף) כותב "שהפרוזבול רק מדרבנן, ומועיל רק בזמן הזה ובבית דין חשוב, שאינו מוסר השטרות עצמן לבית הדין אלא כותב או אומר לבית הדין 'הריני מוסר…' ". כלומר: המוסר שטרותיו בפועל לבית הדין אינו משמט מדאורייתא;אולם העושה פרוזבול אינו עושה זאת, אלא מסתפק בשטר שבו הוא מודיע על המסירה – ולפי רב נחמן די באמירה על פה – ואפשרות זו נובעת מתקנת הלל. בתוספות ובתוספות הרא"ש בגטין עולה האפשרות שפרוזבול אכן נחשב כמסירת שטרות ולכן יכול להועיל מדאורייתא, אלא שתקנת הלל הפכה את מסירת השטרות, שהייתה מעשה חריג ואולי אף נחשבה להערמה שבתי הדין לא הסכימו להשתתף בה, להליך פשוט ומקובל שכל מאן דבעי יכול להשתמש בו לכתחילה. הלל תיקן שבתי הדין יסכימו לקבל את השטרות והפך את כולם למוסרי שטרותיהם לבית דין. גם אם אומרים שמדובר בתקנה המועילה מדאורייתא, ייתכן שתקנה זו קיימת רק בזמן ששמיטה דרבנן, ואילו בשמיטה דאורייתא יצטרך בית דין להחליט לגבי כל מקרה לגופו אם ראוי להשתמש בהערמה זו ולמנוע את השמטת החוב.
ב. זמן כתיבת הפרוזבול
הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פ"ט ה"ד) כותב: "אין שביעית משמטת אלא בסופה… וכשתשקע החמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב". מהלכה זו עולה בפשטות שיש לעשות את הפרוזבול בסוף שנת השמיטה. ברם, בתוספתא (פ"ח הי"א) נאמר: "אמתי כותבין עליו פרוזבול? ערב ראש השנה של שביעית". ונחלקו הראשונים בעקבות זאת. רשב"א בתשובה (ח"ב סימן שי"ד) כתב שיש לשנות את הגרסה בתוספתא ל"ערב ראש השנה של מוצאי שביעית", וכך פסקו רוב הפוסקים. ברם, בעל העיטור (באות פ) כתב בשם רב נסים גאון שיש לכתוב את הפרוזבול ערב ראש השנה של תחילת שביעית, וכמוהו סובר הרא"ש בגטין. לדבריו יש שני דינים: הפקעת החוב אכן חלה במוצאי שביעית, אולם במשך השנה השביעית כולה כבר נוהג איסור "לא יגוש" ובתי הדין אינם נזקקים לגביית חובות. לכן הרוצה לגבות חובו בשביעית גופא זקוק לפרוזבול. אמנם בדיעבד גם הרא"ש מודה שאם עשה במוצאי שביעית החוב לא נשמט. למעשה נהגו להסתפק בפרוזבול במוצאי שביעית, והבית יוסף כותב שכן מנהג ארץ ישראל וסביבותיה. לעומת זאת כתבו שו"ע הרב והחתם סופר שלכתחילה עושים פרוזבול גם בערב שביעית, וכן מנהג חב"ד ועוד.
ג. בית הדין הראוי לעשות פרוזבול
איתא בגטין לו: "אמר שמואל: לא כתבינן פרוזבול אלא אי בבי דינא דסורא אי בבי דינא דנהרדעא". וכן כתב הרמב"ם (פ"ט הי"ז): "אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דין של רבי אמי ורבי אסי שהן ראויים להפקיע ממון". הרא"ש בגטין מביא את שיטת רבנו תם, שתפס את ההנחיה הזו כמוחלטת ולכן סבר שבדורו אי אפשר לכתוב פרוזבול מכיוון שאין בו חכמים כרבי אמי. בהמשך מביא הרא"ש שרבנו תם חזר בו וכתב בבית דינו פרוזבול, מכיוון שאין צורך בבית דין ברמתו של רבי אמי אלא הכוונה לבית הדין הגדול בדורו, ועל כן יכול בית הדין החשוב שבכל דור – ואולי אף שבכל מקום – לכתוב פרוזבול. יש שהבינו כך גם בדברי הרמב"ם שהובאו לעיל. המאירי בגטין סובר, כנראה, עקרונית כרבנו תם, אולם הוא כתב שאיננו ראויים לכך ולכן הציע במקום פרוזבול שהמלווה יוסיף להלוואה תנאי "על מנת שלא תשמט שביעית".
הרי"ף השמיט את דינו של שמואל, ובעקבות זאת סוברים רמב"ן ורשב"א שעניין בית דין חשוב לא נפסק כלל וכל בית דין יכול לעשות פרוזבול. רמב"ן מסביר ששמואל אמר את דבריו לאור התנגדותו הכללית לתקנה זו, וכדבריו שם "אי איישר חילי אבטליניה", אולם הלכה כשאר האמוראים שם, שצידדו בקיום הפרוזבול, ולשיטתם יש לתקן זאת באופן שיקל על הרוצה לעשות פרוזבול – והליכה לבית הדין הגדול כמובן מסרבלת את העניין.
השולחן ערוך (חושן משפט סימן ס"ז סעיף יח) כותב: "פרוזבול אינו משמט, ואינו נכתב אלא בבית דין חשוב, דהיינו שלושה בקיאים בדין ובעניין פרוזבול ויודעים עניין שמיטה והמחום רבים עליהם באותה העיר". הרמ"א שם כותב: "ויש אומרים שכותבים פרוזבול בכל בית דין, ונראה לי דיש להקל בזמן הזה". הדגש ברמ"א הוא לגבי הזמן הזה, ויש לציין בהקשר הזאת דבריו בתחילת הסימן – "אבל יש אומרים שאין שמיטה נוהגת בזמן הזה, ונראה שעליהם סמכו במדינות אלו שאין נוהגים דין שמיטה כלל בזמן הזה" – שבהם הוא רומז לשיטת בעל המאור ששמיטה תלויה ביובל גם מדרבנן, ולכן משפסק היובל פסקה השמיטה. מנהגנו הוא ששמיטה נוהגת בזמן הזה מדרבנן.
ד. מסירת הפרוזבול לדיינים או לעדים
המשנה בשביעית אומרת "וחותמין הדיינים או העדים". פשט הדברים הוא שהאדם בא לבית דין וכותב את הפרוזבול, והאישור על המסירה יכול להתבצע על ידי הדיינים או על ידי העדים.
הראשונים נחלקו אם אפשר למסור רק לעדים, ללא נוכחות הדיינים כלל. הירושלמי על משנת "זה גופו של פרוזבול" כותב "ואפילו הן נתונים ברומי", ונחלקו המפרשים אם הכוונה לדיינים או לשטרות. למאן דאמר שהכוונה לבית הדין יש מכאן ראיה שאין חובה למסור את הפרוזבול לבית דין עצמו, ואפשר לעשותו על ידי עדים בלבד. הבית יוסף מצטט את דעת בעל התרומות בשם הר"י ברצלוני שניתן למסור את הפרוזבול לעדים, וכן הביא מרדכי הסובר כך וחולק על רבנו יחיאל. האחרונים הרבו לעסוק בזה, ואכמ"ל. במסירה בפני עדים יש חיסרון בכך שאין באים לבית הדין, אולם יש גם יתרון – שניתן למסור לדיינים המומחים והבקיאים שבאותו מקום. מכיוון שנהגו לעשות פרוזבול בערב ראש השנה ממש, כדי לכסות את כל החובות, נתינה לדיינים גורמת כמעט בהכרח מסירה לג' הדיוטות. מכל מקום, אין מדובר בבית הדין הגדול שבדור או אפילו בדיינים שהמחום רבים עליהם. אשר על כן, הסוברים כדעת השולחן ערוך, ייתכן שיעדיפו מסירה לעדים. לפוסקים כרמ"א ייתכן שיש עדיפות למסירה לדיינים, אולם גם הם יכולים לסמוך על המקלים בכך, וכך פסק שם הרמ"א בסעיף כ: "ואין חילוק אם המלוה בעיר הדיינים או לא".
הרבנות הראשית פרסמה נוסח מסירה לדייני בית הדין הגדול, וזהו בוודאי פתרון מצוין למשרתים בצבא, שלא נותר להם אלא לקחת את הנוסח הזה ולהחתים עליו שני עדים. ויה"ר שנזכה במהרה שישובו כל יושביה אליה ונקיים שמיטות ויובלות כהלכתן.
