דין מהדרין מן המהדרין בנרות חנוכה
תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין ב"ש אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך וב"ה אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך,
אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא חד אמר טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסין וטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאין וחד אמר טעמא דב"ש כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין,
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן שני זקנים היו בצידן אחד עשה כב"ש ואחד עשה כדברי ב"ה זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נותן טעם לדבריו דמעלין בקדש ואין מורידין.
מה פירוש המילה 'מהדרין'? נחלקו הראשונים. רש"י (שם, ד"ה והמהדרין) כתב 'המהדרין אחר המצוות' כלומר מחזרין, מחפשים כיצד לקיים עוד מצוות. אך הרמב"ם (הל' חנוכה, פ"ד ה"א) פירש באופן אחר – 'והמהדר את המצוה', כלומר מהדר ומיפה את המצוה. ואמנם בכל המצוות מצינו גדר של הידור מצוה אך בחנוכה יש גדר מיוחד של מהדרין מן המהדרין, ואפשר שזה מפני חביבותו המיוחדת של נס חנוכה (ר' תוס' סוכה מו. ד"ה הרואה).
וצריך לברר מדוע קבעו חז"ל את מצוות הדלקת נר חנוכה כך שרק בעל הבית מדליק וכולם יוצאים ידי חובה, ולא כמו שאר מצוות שכל אחד מקיים בעצמו? שהרי המצוה היא 'להדליק נר חנוכה'. הפני יהושע (על הסוגיה בשבת) כותב שאפשר שמשום שהמצוה להניח את הנרות על פתח הבית לפרסומי ניסא תקנו את המצוה כאילו היא חובת הבית (ומ"מ ודאי שאין היא חובת הבית, עי' בר"ן על דין אכסנאי בדף כג.), אך נשאר בצ"ע. בערוך השולחן (סימן תרע"א סי"ח) הסביר באופן אחר. כמו שבשופר המצוה היא 'לשמוע קול שופר' ואף שאחד תוקע כולם שומעים ומקיימים את המצוה בעצמם, גם בנר חנוכה יש מצוה בראיה וכולם מקיימים את המצוה. אמנם בשונה משופר שבו עיקר המצוה הוא בשמיעה, בנר חנוכה עיקר המצוה הוא בהדלקה ('וציונו להדליק') אלא שהקילו חכמים שיכולים כולם לצאת מבעל הבית ולא הטילו חובה על כל אחד ואחד משום שיש מצוה נמי בראיה.
בברייתא שהובאה לעיל יש שלוש מדרגות בקיום המצוה והידורה. עיקר הדין – מספיק נר אחד בכל לילה לכל בני הבית. מהדרין – מס' נרות כמס' אנשי הבית, בכל לילה. מהדרין מן המהדרין – לבית הלל בלילה הראשון נר אחד ומכאן מוסיף והולך ולבית שמאי בלילה הראשון שמונה ומכאן פוחת והולך. ונחלקו הראשונים בדין מהדרין מן המהדרין אם הוא מוסיף הידור על המהדרין או שהוא הידור אחר יותר חשוב. שיטת הרמב"ם (שם ה"ב) שמוסיפים הידור נוסף – לב"ה מדליק בלילה הראשון נר אחד כמה פעמים כמס' אנשי הבית, ובלילה השני שני נרות כמה פעמים כמס' אנשי הבית וכו'. כלומר שאם יש בבית עשרה אנשים בלילה הראשון מדליק עשרה נרות, בלילה השני עשרים וכן הלאה. לעומת זאת שיטת ר"י (תוס' שבת כא: ד"ה והמהדרין) היא שגם אם בני הבית מרובים ביום הראשון מדליק נר אחד, ביום השני שנים וכו'. והטעם הוא משום שאם מדליקין מס' נרות כזה לכל אחד ואחד לא יהיה היכר למספר הימים, דיסברו שכך יש בני אדם בבית ובפרט אם ישתנה מס' האנשים בבית במשך הימים.
וכתבו הגר"א (ביאה"ג, תרע"א ס"ב), הפרי חדש (תרע"א אות ב) והחיד"א (ברכ"י, תרע"א אות א) שמחלוקת הראשונים תלויה במחלוקת האמוראים בגמרא. ר"י סובר כטעם שמוסיף והולך כנגד ימים היוצאים ולכן מצריך היכר לימים, והרמב"ם סובר כטעם דמעלין בקודש וא"כ אין צריך היכר למס' הימים. הגר"א מכריח שיש נפקא מינה במחלוקת זו בטעמים מכך שהרי"ף הביא אחרי מחלוקת האמוראים את הסיפור בשני זקנים, ואין דרכו של הרי"ף להביא מעשיות בעלמא שאינן להלכה. אלא ודאי שהבין הרי"ף שבזה נפסקה הלכה כטעם דמעלין בקודש, והנ"מ היא מחלוקת הראשונים כנ"ל. ולפ"ז דעת הרי"ף כשיטת הרמב"ם (ור' בית הלוי דרשות, לחנוכה, שכתב דלכאורה למ"ד כטעם דמעלין בקודש, אם ביום השלישי אין לו שלוש נרות אלא רק שתים לא יחזור להדליק כעיקר הדין נר אחד אלא ידליק שנים דאין מורידין. ואח"כ הביא דברי הגר"א).
אך בקהילות יעקב (על מסכת שבת, סימן ) הקשה על זה שבכל מקום בש"ס 'כנגד' רק נותן סיבה מדוע קבעו כמספר זה או אחר אך אין צריך לזה היכר כלל, ועוד שמכך שלטעם דמעלין בקודש או כנגד פרי החג ודאי לא צריך היכר מוכח שגם לטעם כנגד ימים נכנסים או היוצאים אין צריך היכר ועל כרחך למדו זאת תוס' ממקום אחר. והביא את דברי הפנ"י (שבת שם) שהטעמים הובאו בגמרא כדי להכריע אם מוסיף והולך או פוחת והולך אך אינם עונים על השאלה מדוע בכלל לשנות במספר הנרות בכל יום. ושהטעם לשינוי זה הוא שבכל יום היה מתוסף הנס ונמשך זמן רב ובכל יום היה ניכר יותר (ולב"ש לפי שבכל יום היה פוחת השמן רק שמינית), ובזה ידעו הנס ויהיה פרסומי ניסא ושבח לה' יתברך (וכ"כ הביה"ל, תרע"א ד"ה בלילה). ולכן מצריך ר"י היכר לימים וזה טעם נכון לכ"ע. וכדי שלא יקשה מדוע כתב הרי"ף את המעשה בשני זקנים הביא את דברי הביה"ל (תרע"א ד"ה וי"א דכל אחד) שלולי דברי קודשו של הגר"א היה אומר שהביא הרי"ף את המעשה דשני זקנים כדי לומר שאע"פ שקיימא לן דהלכה כבית הלל, כאן מותר לעשות לכתחילה כבית שמאי בדבר שהוא הידור בעלמא. אמנם הוסיף שם שאין לצרף זאת להלכה כלל משום שלא הוזכר דבר זה בפוסקים, אך באמת כיוון בזה לדברי הריטב"א בחידושיו על הסוגיה (כא: ד"ה אחד עשה כדברי ב"ש).
וכך פסקו מרן הש"ע והרמ"א בהגה (סימן תרע"א, ס"ב):
כמה נרות מדליק? בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל אחרון יהיו שמונה ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר.
הגה: ויש אומרים דכל אחד מבני הבית ידליק וכן המנהג פשוט. ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד, כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין.
ותמה על זה הט"ז (תרע"א סק"א) וכתב שיש כאן חידוש במנהג שהספרדים נוהגים כשיטת ר"י, והאשכנזים נוהגים כרמב"ם וזה לא מצינו בשאר מקומות. ואין הכרח כלל בתמיהה זו, ונבאר הדברים.
בענין מנהג הספרדים. זהו מנהג קדום בארצות ספרד עוד קודם לזמן התוספות והרמב"ם. וכבר הרמב"ם עצמו (שם ה"ג) הביא את מנהג הספרדים ולא העיר עליו כלום ומשמע שיכולים להמשיך במנהגם. ולכאורה לפי שיטת הרמב"ם המנהג אינו לא כמהדרין ולא כמהדרין מן המהדרין? וכתב בלחם משנה (פ"ד מהל' חנוכה ה"ג) שאין זה מנהג טעות כי מכל מקום הרי מקיימים את עיקר הדין ואין חובה להוסיף, ובהידור נראה לנו לעשות פשרה ולהוסיף בכהאי גוונא. וטעם פשרה זו כתב הריטב"א (שם ד"ה והמהדרים) משום שאם כל אחד היה מדליק היו חושדים אותם בכשפים ולכן הידרו כמה דאפשר כשרק בעל הבית מדליק (וצ"ע מדוע לא ידליק בעה"ב נרות כמספר אנשי הבית ומוסיף והולך כפשט לשון הרמב"ם בהלכה ג), והחיד"א (ברכ"י, תרע"א אות א) כתב שהסיבה היא משום שאין יכולת לציבור לנהוג כמהדרין מן המהדרין כפסק הרמב"ם ולכן נהגו כשיטה השניה בגמ' שצריך היכר למספר הימים ולא מדליקים כמספר אנשי הבית. ומה שכתב הבית יוסף (ריש סי' תרע"א) שנראה שמנהג הספרדים הוא כדעת התוספות, דאם כרמב"ם מדוע לא עושים כמהדרין מן המהדרין. הסביר ר' עקיבא איגר (בחידושיו לשבת כא: ד"ה נראה) שדוחק לומור שהרמב"ם הביא שהמנהג בארצות ספרד הוא כתוס', וכוונתו היא שמנהג ספרד הוא פשרה לשיטת הרמב"ם לעשות רק הידור דמוסיף ולא מדליקין כנגד כל בני הבית, אלא שאנו שיש לפנינו את שיטת התוס' טוב יותר לומר דטעם המנהג הוא דסוברים כתוס' ממה שנאמר שלא רצו לנהוג כמהדרין מן המהדרין.
ודרך מחודשת בפירוש סוגיית הגמרא ובהבנת דברי הרמב"ם כתב החיד"א (ברכ"י שם). דין מהדרין מן המהדרין שמובא בברייתא קאי גם על נר איש וביתו וגם על נר לכל אחד ואחד, אלא שהתנא שנה משנתו בדרך קצרה שלא להאריך לשנות ארבעה חלוקות. כלומר שברישא מובאים עיקר הדין והמהדרין, ובסיפא נאמר שבשתי האפשרויות אפשר להדר עוד הידור דמוסיף והולך. ולפ"ז יש בגמרא ארבע אפשרויות – נר איש וביתו בכל יום, נר אחד לכל או"א בכל יום, נר אחד לכאו"א ביום הראשון ומוסיף והולך נר אחד לכאו"א בכל יום, נר אחד ביום הראשון ומוסיף והולך נר אחד בכל יום. והרמב"ם כתב בפירוש שלושה חלוקות והרביעית כתב שהיא המנהג. ומה שהכריח הרמב"ם לפירוש זה הוא מצד הסברא. דפשיטא דהידור דמוסיף והולך זה הידור יותר מנר לכאו"א וודאי שהתנא ישנה הידור זה, ואין לומר שזה לבד הוא מהדרין מן המהדרין משום שאפשר להדר יותר ולעשות שניהם וודאי שהתנא ישנה גם אפשרות זו. ולכן כתב שקאי על שניהם.
ובענין מנהג האשכנזים. הנה הרמ"א עצמו כתב בדרכי משה (ריש סימן תרע"א) שכל מה שחששו התוספות להכירא דימים ולכן כתבו שידליק בעל הבית כמספר הימים בלבד ולא לכל או"א זה רק בזמנם שהיו מדליקים בפתח הבית או החצר בסמוך לרשות הרבים. אך לדידן שמדליקים בתוך הבית ופרסום הנס הוא לבני הבית אין את חשש התוס' משתי סיבות – אין חשש שיסברו שכך יש בני אדם בבית משום שבני הבית יודעים כמה הם עצמם, ועוד שכיון שמדליקים בתוך הבית שוב אינם צריכים להדליק כולם במקום אחד וכל אחד יכול להדליק במקום אחר ויש היכר (וכמו שפסק בהגהתו בש"ע). וסיים שלפ"ז מנהגם אתי שפיר לכ"ע, גם לשיטת התוספות. ובזמנינו כתבו האחרונים שמאחר והמנהג להדליק בחנוכיה יכולים כולם להדליק במקום אחד ועדיין יש היכר.
ומכאן שמנהג הספרדים הוא ע"פ שיטת הרמב"ם, כפשרה או כדרך רביעית בגמרא. ומנהג האשכנזים כשיטת התוספות ומדליקים לכל אחד משום שיש היכר ואין חשש שיטעו. ולפ"ז אין מקום לתמיהת הט"ז.
בדברי הרמ"א יש חידוש שכל אחד מבני הבית מדליק בעצמו, שאף הרמב"ם שכתב (בהלכה א-ב) שמדליקין נר לכל אחד ואחד לא כתב כן אלא שבעל הבית הוא שמדליק. ולכאורה איך יכולים כל אחד לברך, הרי תקנו את המצוה כאילו היא חובת הבית, כדלעיל בשם הפנ"י, ורק בעל הבית מדליק וא"כ בנר הראשון כבר יצאו ידי חובה? וכתבו האחרונים (ט"ז תרע"ז סק"א, מג"א תרע"ז סק"ט, פמ"ג א"א תרע"ד א. וכן כתב הרב משאש בילקוט שמ"ש או"ח קצב שהרוצה לזכות במצוה יעשה כן) שמכוונים בני הבית כולם שלא לצאת יד"ח זה מזה וממילא חלה עליהם חובת הדלקה. ובשפת אמת (שבת כא:) כתב דיש לומר דכך תקנו מראש שאע"פ שיצאו יד"ח יכולים לשוב ולהדליק בברכה. והערוך השולחן (שם) לשיטתו שעל כל אחד ואחד מוטלת המצוה אלא שהקילו חכמים שבעה"ב מדליק כיון שיש מצוה גם בראיה, כתב שאם יש יכולת שכל אחד ידליק ויעשה המצוה בשלימותה פשיטא שאין למעלה מזה.
